היסטוריה

תארים

הימים הראשונים של האדומים

האזכור הראשון שאנו מוצאים לאגודת הפועל ירושלים הוא בכינוס הפועל הרביעי בשנת 1935. היה זה הכינוס הראשון בו נערכו משחקי כדורסל ומבין ארבע קבוצות שהשתתפו בתחרות (ירושלים, תל אביב, יהודה ושומרון) סיימה ירושלים במקום הראשון אחרי ניצחון בגמר על יהודה בתוצאה 4:8. ארבע שנים מאוחר יותר הופיעה קבוצת הכדורסל גם באליפות הפועל הראשונה.

אבל הסיפור האמיתי של המועדון מתחיל בשנת 1943 באולם ברחוב ההסתדרות. בהעדר ליגה מסודרת השתתפה הקבוצה בעיקר בטורנירים שונים ומשחקי ידידות. האימונים התקיימו כאמור באולם ההסתדרות, הקבוצה התכנסה בין פעם לפעמיים בשבוע, לעיתים תחת הדרכתו של זאב לבנדל ולעיתים בלי מאמן. מנהל הקבוצה במשך שנים רבות היה אפרים גילר, שען מרחוב יפו.

כוכב הפועל ירושלים (בכדורסל ובכדורגל) לפני קום המדינה היה יהושע וייסמן, שהופיע בנבחרת הראשונה של ארץ ישראל בכדורסל בפסטיבל הדמוקרטי בפראג בשנת 1947. הוא נפל באותה שנה במלחמת השחרור בדרך לעטרות. שחקנים בולטים נוספים באותה תקופה היו יגאל עופרי, נעמן (לוליק) קיברט, עמירם סנרוב והאחים יודקה ויוסקה נהרי. ספורטאי נוסף היה יחיאל כלב שנפל עם הל"ה בדרך לגוש עציון בינואר 1948.

במלחמת השחרור הופסקה פעילות האגודה אבל היא חודשה מייד עם סיום המלחמה תוך שהקבוצה עוברת להתאמן באולם ימק"א. לאגודה הצטרפו האחים מרק וסמי ממרן, שהגיעו לארץ במסגרת עליית כדורסלנים ממצרים. בתחילת שנות ה-50 החל להדריך את הקבוצה ארי זמרי, לימים עיתונאי ספורט. באמצע העשור שודרגו התנאים של הקבוצה, שעברה לשחק ולהתאמן באולם ברחוב שטראוס, שהיה בזמנו האולם המקורה היחיד בארץ. למרות האולם האיכותי הפועל ירושלים לא נכללה בין שמונה הקבוצות (ארבע ממרכז הפועל וארבע ממרכז מכבי) שהרכיבו את הליגה הלאומית הניסיונית שהוקמה ב-1953. באותה שנה מנה סגל הקבוצה שחקנים כמו דני מילין, מרק ממרן, אריה (ארינקה) כהן, יהודה נהרי, ישראל בן ישראל, רם חוטא, גדעון ויינרב, איתן כנעני, אלי שטיינברג ומשה קרביצקי.

הפועל בשנות ה-60

בשנת 1955 הוקמה הליגה הראשונה בארץ, ואף על פי שהפועל לא לקחה חלק בליגה הניסיונית שנתיים מוקדם יותר, בליגה הרשמית היא כבר לקחה חלק. אבל, העונה הראשונה לא הייתה אחת שתיכנס לפנתיאון – ירושלים סיימה את הליגה במקום האחרון עם ניצחון אחד בלבד מ-22 משחקים. הניצחון אגב היה על מכבי צפון תל אביב בתוצאה 50:77, מחזור אחד לפני סיום הליגה. הקבוצה ירדה לליגה השנייה ועשתה את הקאמבק בשנת 1958. גם השנה הזאת הייתה קשה, והפעם הקבוצה סיימה את הליגה במקום העשירי עם חמישה ניצחונות (על הפועל אשדות יעקב, על הפועל בית אלפא, על מכבי פתח תקווה וניצחון כפול על מכבי חיפה) וניצלה מירידה בזכות הפרשי סלים.

העשור של שנות השישים האיר פנים לירושלמים, בעיקר בזכות הצלחת הקבוצה בשמירה על הבית. כאמור, האולם בשטראוס היה האולם המקורה היחיד בארץ והקבוצה התקשתה במשחקי החוץ במגרשים הפתוחים. לעומת זאת במשחקי הבית הסיפור היה שונה לחלוטין - חמש מאות צופים היו נדחסים לאולם הקטן בכל ערב שישי ודוחפים את הקבוצה לניצחונות גדולים על אריות הליגה דאז: הפועל ומכבי תל אביב, גבעת ברנר והפועל חיפה.

דוד קמינסקי היה המנהיג הבלתי-מעורער של הקבוצה בין השנים 1963-1958, שאף נחשב לגדול שחקני הקבוצה מאז היווסדה. בעונת 1960/61 הוביל קמינסקי את הפועל ירושלים למקום הרביעי בליגה עם מאזן 10-12, אך ההישג לא שוחזר בעונה לאחר-מכן והקבוצה סיימה במקום השמיני. עונת 1962/63 סימנה את סוף דרכו של קמינסקי בהפועל ירושלים ודריכתו של כוכב חדש - ישראל ברלינסקי (אמיר), שעדה מהרה הצליח לתפוס את מקומו של קמינסקי בהצלחה. בתחילת העונה הצטרפו לקבוצה שני שחקנים אמריקאיים - פאריס וסוקניק - סטודנטים שהגיעו לשנת השתלמות באוניברסיטה העברית, והם בעצם היו שחקני החיזוק ה"זרים" הראשונים של הפועל ירושלים.

הפועל פתחה מצוין את עונת 1964/1963, בניצוחם של ברלינסקי ויעקב נמר, פתיחה מוחצת של שישה ניצחונות בלא הפסד. אולם בהמשך נחלשה הקבוצה וסיימה את העונה במקום השביעי. אנקדוטה מעניינת מאותה עונה מופיעה בדיווחו של העיתונאי ח. איתן ב"חדשות הספורט" לאחר ההפסד של הפועל בגבעת-חיים (84-65): "אותם צופים נלהבים, אשר חזו במשחק נאה זה, לא ישכחו במהרה את סיומו הדרמטי. מנבר הצעיר קיבל את הכדור על קו-העונשין של קבוצתו, כשניה לפני הסיום. משם ירה אותו לטבעת הסל הירושלמי - ובפנים!". אותו "מנבר הצעיר" עוד עתיד לשחק תפקיד חשוב יותר בהיסטוריה של הפועל ירושלים…

בפגרה שלפני עונת 1964/65 עזבו שלושה שחקני מפתח את הקבוצה: משה תלם סיים את לימודיו בעיר ועבר להפועל רמת-גן, יעקב נמר נסע לארה"ב להשתלמות בחינוך גופני ומשה ברוך יצא לאגליה להשתלמות טקסטיל. סטיוארט פאריס שב לירושלים מתוך תקווה לכבוש את ליבה של היפהפייה המקומית נעמי זיו-אור. משהתבדתה תקוותו עזב שוב, הפעם סופית. בלעדיהם סיימה הקבוצה במקום התשיעי, אולם זכתה להישג נדיר כשגברה לראשונה בתולדותיה על מכבי תל-אביב (עם כהן-מינץ, הופמן ואבידן) 60:63.

בעונות הבאות הפועל מצאה את עצמה בעיקר במרכז הטבלה, ובשנת 1967 הוחלף המאמן ארינקה כהן על-ידי אהרן קפלן. קפלן רצה שהקבוצה תתאמן גם בחוץ, כדי להסתגל למשחקים תחת כיפת השמיים, אך היא המשיכה במסורת של ניצחונות בית והפסדי חוץ. כוכבי הקבוצה באותה תקופה היו ישראל אמיר (ברלינסקי), יואל שטיינברג ואיציק נוימן (ביחד עם דורון שפע אלו הם ארבעת קולעי הנקודות המובילים של הקבוצה בכל הזמנים).

מה קרה בשנות ה-70

בעונת 1968/69 הסתבכה הפועל בתחתית הליגה והמאמן עמוס תובל (קופפר) הוחלף ע"י מרדכי תנורי. תנורי החזיר לקבוצה את הביטחון והיא נחלצה מהתחתית לקראת סיום העונה וסיימה במקום התשיעי (מתוך 13). על העונה כולה העיב מותו הטרגי של ארינקה כהן, מי שהיה שחקן ומאמן הפועל במשך שנים רבות, אשר נהרג בבעת מילוי תפקידו הצבאי ב-ב' בתמוז תשכ"ח 28.6.1968, בהיותו בן 38 בלבד. הקשיים שהתגלו בהפועל בעונה זו היו רק סימן לבאות ועונת 1969/70 הייתה קשה אף יותר. הקבוצה הורכבה ברובה מסטודנטים וחיילים, מה שלא אפשר לקיים אימונים סדירים. חומרת המצב הביאה להתפטרותו של המאמן אהרן קפלן, ולקראת סיום העונה ניהל המאמן שמעון(צ'ינגה) שלח את משחקיה. ההכרעה נדחתה עד למחזור האחרון, אבל הפסד דרמטי בבית-אלפא (94:90) גזר על הפועל ירידה מהליגה הלאומית לאחר תשע עונות רצופות.

שנות ה-70 היו שנים של עליות וירידות עבור הפועל. הן התחילו עם שנתיים בליגה הארצית, נמשכו בהישג השיא של הקבוצה עד אז (מקום שלישי בלאומית), שוב ירידה לארצית ועליה לשנה בודדת ללאומית. בליגה הארצית בתחילת העשור נמצא סוף-סוף תחליף ליריבות ההיסטורית עם מכבי ירושלים בדמותה של יריבה עירונית חדשה – בית"ר. כמאמן-שחקן בבית"ר בשנת 1971 שימש לא אחר מאשר דוד קמינסקי, ובדרבי הגורלי לעיני 5000 צופים בעמק המצלבה הוא הצעיד אותה לניצחון ולעלייה לליגה הלאומית. הפועל למדה את הלקח והחזירה אליה את קמינסקי, גם כמאמן-שחקן, לעונה הבאה. התרגיל הוכתר בהצלחה, והקבוצה שבה לליגה הלאומית.

ממשיכים לשנות ה-80

השנים 1986-1981 היו שנים קשות עבור הקבוצה, שנתקעה שש שנים בליגה הארצית, זאת למרות שתחת הדרכתו של יהושע רוזין הקבוצה סיימה ראשונה שלוש עונות ברציפות, אולם הקפאת העליות והירידות בין הליגות הותירה את הפועל מחוץ למקומה הטבעי בליגה הלאומית. נקודת האור היחידה בשנים האלו הייתה בנייתו של האולם במלחה, אשר הפך למגרש הבית של הקבוצה במקום האולם העתיק ברחוב שטראוס. חציו השני של העשור, לעומת זאת, התאפיין בתקיעת יתד של הקבוצה בליגה הלאומית, והפיכתה לגורם חשוב בכדורסל הישראלי

בשנת 1986 העפילה הפועל סוף-סוף לליגה הלאומית, בהדרכתו של המאמן שימי ריגר. ההתחלה בלאומית הייתה קשה ובמהלך העונה הוחלף ריגר על-ידי רני כהנא. רק ניצחון חוץ דרמטי על הפועל גבת במחזור הלפני אחרון, עם תצוגת שיא של עדי בן-ארי הוותיק, הותיר את הקבוצה בליגה. העונה הבאה (1987/88) הייתה די דומה במהלכה. משחק ה"כסאות המוזיקליים" נמשך כשהפעם היה זה ריגר שהחליף את כהנא באמצע העונה, והניצחון הקריטי להישארות בליגה הושג נגד בית"ר תל-אביב חמישה מחזורים לפני הסיום. זו הייתה עונתו הראשונה של ארז חזן בקבוצה, יחד עם מנחם אטלס והאמריקאי כריס האריסון..

לקראת עונת 1988/89 נערכו כמה שינויים משמעותיים בקבוצה. לראשונה בתולדות הפועל הוחתם מאמן זר - היוגוסלאבי פארוק קולאנוביץ'. כמו-כן הוחזר לקבוצה מי שיהפוך בהמשך לאחד הקלעים הגדולים בתולדותיה ובתולדות הליגה הישראלית כולה - דורון שפע (לאחר ששיחק מספר עונות בהפועל עפולה ובמכבי חיפה). בנוסף הגיעו לבירה מייק קרטר, ושני אמריקאיים נוספים – גרי גרהאם ודייויד בלאקוול. השינויים הועילו, הפועל התבססה במרכז הטבלה, ולראשונה מזה שנים רבות לא נאלצה להיאבק נגד הירידה.

העשור של שנות התשעים, שהיה תור הזהב של המועדון, התחיל רע, אבל עונת 1990/91 השתנתה במהרה אחרי החלפתו של קולאנוביץ' ביורם חרוש הצעיר, שקיבל את תפקיד המאמן אחרי תבוסה בגליל ב-54 הפרש.למחרת התבוסה הגיע יו"ר הקבוצה עמי רוזן, בסודיות מוחלטת למקום עבודתו של חרוש בהיכל הספורט במלחה והציע לו את התפקיד (צריך לזכור שאז הוא אימן את מטה יהודה מליגה ב'). מאותו רגע חל שינוי דרסטי בקבוצה ובניצוחם של שפע, חזן, בלאקוול, אמיר (מוקי) מוטאפצ'יץ', דייויד בלאט, גרג קולינס ופיני לוי הקבוצה סיימה את העונה במקום הרביעי ומצאה את עצמה לראשונה בהיסטוריה משחק בפלייאוף העליון.

שנות ה-90

גם בעונה הבאה חרוש נקרא אל הדגל באמצע העונה (אחרי פתיחה חלשה יחסית תחת הדרכתו של גדי קידר). הקבוצה סיימה את הסיבוב הראשון בתחתית הטבלה אהל את הסיבוב השני של הליגה סיימה הקבוצה עם הפסד בודד (מתוך 11 משחקים) ובסיום העונה התברגה במקום החמישי. מי שהוביל את הקבוצה באותם ימים היה הרכז צעיר בשם... עדי גורדון. בקיץ 92 חתם בקבוצה המאמן צביקה שרף אל השלישייה גורדון-שפע-חזן הצטרף נוריס קולמן, אבל חוסר היציבות של הקבוצה נותר כשהיה. שרף עזב ליוון באמצע העונה ויורם חרוש (ששימש כמנהל המקצועי של הקבוצה), כרגיל, נקרא לעמוד על הקווים. ושוב, הפועל מצאה את עצמה בפלייאוף העליון, בזכותם של גורדון, שפע, חזן, דני גוט, קולמן, טוני מאסופ והאווי לאסופ.

חרוש נותר בתפקיד המאמן בעונת 1993/94 (לשם שינוי לאורך העונה כולה) ומיקי ברקוביץ' האגדי הצטרף לקבוצה, אולם שפע וחזן עזבו (לחולון וגליל בהתאמה). למרות בעיות כספיות חמורות, שגרמו לעזיבתו של השחקן הזר אורלנדו פיליפס במהלך העונה, הצליחה הפועל לסיים במקום השלישי בליגה. חלק גדול בהישג נרשם לזכות עונה גדולה של נוריס קולמן, אשר נבחר לשחקן המצטיין של הליגה. העונה ההיא הפכה לעונת הפריצה של פיני לוי (שנהנה מדקות בעקבות עזיבתו של פיליפס) ופפי תורג'מן (שנקרא לדגל בעקבות מחלת הנשיקה בה חלה גורדון). השניים פרצו במשחק גביע מטורף מול הגליל העליון, בו קלעו פיני לוי 38 נק' ופפי קלע 18 שיאי קריירה

הבעיות הכספיות של הפועל הגיעו לשיאן בקיץ 1994, רוב השחקנים הבכירים עזבו. גורדון, שהפך בשלוש עונותיו בהפועל לאהוב הקהל, הצטרף אל שפע בחולון, קולמן חתם במכבי תל-אביב וברקוביץ' עבר להפועל תל-אביב. הפועל ירושלים נשארה עם גדי קידר על הקווים ועם אלעד בר קול בתור עוזר המאמן. מלאכת הבנייה התנהלה בעצלתיים, ורק לקראת פתיחת העונה הגיעו בילי תומפסון וראדנקו דובראש. החמישייה כללה בסופו של דבר את פפי תורג'מן, ג'וני דלזל, ראדנקו דובראש, יוברט רוברטס ובילי תומפסון. על הספסל חיכו יריב יצקן ורועי אייל הצעירים, אמיר בינו הוותיק, וחבורה של צעירים, ביניהם אסף לוי, אורן שדה, קדמיאל שפרינגר, דני איטליאנו וזוהר נחמיאס. הקהל לא נטש את הקבוצה ובתמיכתו היא נלחמה בצמרת הליגה בחציה הראשון של העונה. זכור במיוחד מהעונה ההיא משחק הדרבי ההיסטורי, הראשון מזה שנים, בו ניצחה הפועל כמארחת את מכבי ירושלים (בה כיכבו ג'ו דאוסן, גלעד שמחוני, אורי כהן מינץ ועוד, המאמן היה חרוש). כבר בדרבי הראשון בלט בילי תומפסון עם סדרה של, לא תאמינו, שלשות רצופות שהכריעו את הכף. פציעתו החמורה של תורג'מן (בתקרית עם מאיר טפירו ששנים לאחר מכן היה שנוא הציבור במלחה) במשחק גביע נגד הפועל תל-אביב סיימה עבורו את העונה ועבור הפועל את חלומות הצמרת. גם כך סיימה הקבוצה במקום השביעי המכובד והגיעה שוב לחצי גמר הגביע.

לקראת עונת 1988/89 נערכו כמה שינויים משמעותיים בקבוצה. לראשונה בתולדות הפועל הוחתם מאמן זר - היוגוסלאבי פארוק קולאנוביץ'. כמו-כן הוחזר לקבוצה מי שיהפוך בהמשך לאחד הקלעים הגדולים בתולדותיה ובתולדות הליגה הישראלית כולה - דורון שפע (לאחר ששיחק מספר עונות בהפועל עפולה ובמכבי חיפה). בנוסף הגיעו לבירה מייק קרטר, ושני אמריבמהלך קיץ 1995 חלה התפתחות ששינתה את פניה של הפועל. נחום מנבר, הספונסר העשיר של הפועל חולון, העביר את תמיכתו להפועל ירושלים. גורדון, שפע וקולמן חזרו לקבוצה ויצרו הרכב חזק מאד יחד עם תומפסון ותורג'מן. מנבר גם הביא עמו את המאמן פיני גרשון,שהיה חתום בחולון. העונה נפתחה במאזן 0-6 מרשים, כשבדרך הפועל דורסת את כל מי שעומדת מולה, כולל מכבי ת"א. הפועל סיימה במקום השני את הליגה הסדירה, והגיעה לגמר הגביע, לא לפני שעדי גורדון מעלה אותה עם סל ניצחון על הרצליה לגמר, בו הפועל משכה את מכבי למשחק צמוד ששלושים שניות לסיום עמד על התוצאה שיוויון 65:65. הפועל יצאה להתקפה אחרונה, עדי גורדון זרק את ג'מצ'י לכיוון אחד, את ליף לכיוון השני, ולבסוף נתן "קטנה" מעל תום צ'יימברס. הכדור ראה רק הפועל ניצחה 65:67 וזכתה בגביע הראשון בתולדותיה.

לקראת עונת 1996/97 רצה המאמן גרשון להביא להפועל שחקן ציר "אמיתי", וכך הוחלף קולמן על-ידי דן בינגנהיימר וגם מוטי דניאל צורף. אבל, הקבוצה לא שחזרה את יכולתה הטובה ולאחר סדרת הפסדים פוטר גרשון והוחלף על-ידי גדי קידר. קידר הצליח להוביל את הפועל לזכייה נוספת בגביע, שוב נגד מכבי תל-אביב ביד-אליהו, הרבה בזכות הופעה נוספת מצוינת של עדי גורדון, שצלף 32 נקודות בדרך ל82:89 ענק. העונה המרשימה של הפועל כללה גם הגעה לרבע-גמר גביע אירופה למחזיקות המכובד, שם הודחה על ידי אירקליס סלוניקי. את הליגה סיימה הקבוצה במקום השלישי, והעפילה לגמר הפליי-אוף.

ולראשונה מזה שנים רבות לא נאלצה להיאבק נגד הירידה.

שנות ה-2000 הזכייה ביול"ב קאפ ושינוי המגמה בכדורסל הישראלי

בעונה הראשונה של תחילת שנות ה-2000 הגיעה הפועל עד לגמר, אך נכנעה למכבי ת"א וסיימה במקום השני. בעונה שלאחר מכן הפועל חוותה הצלחה באירופה, והגיעה עד לחצי גמר גביע ספורטה (הודחה ע"י סיינה), אך זו הייתה רק הקדמה לעונת 2003-04. באותה עונה עמד על הקווים המאמן שרון דרוקר, ויחד עם חבורה של לוחמים שכללה את ארז כץ, דורון שפר, וויל סולומון, טונג'י אווג'ובי, קלי מקארתי שהצטרף במהלך העונה (ועוד), הפועל הגיעה להישג השיא שלה באירופה - זכייה בגביע היול"ב. האדומים שיחקו נהדר במסגרת האירופית, סיימו במקום השני בשלב הבתים, והבטיחו את המקום בשמינית הגמר. הם פגשו את פורקום סופוט הפולנית והצליחו לשמור על פער 10 הנקודות מהמשחק הראשון (67:77), ולמרות הפסד חוץ 86:82, הבטיחו את המקום בין 8 האחרונות. בשלב רבע הגמר שוב ניצחה הפועל בבית בפער שהספיק לה. האדומים ניצחו במשחק הראשון 72:79, והפסד מינורי בחוץ (81:80) שלח אותם למקום יוקרתי בחצי הגמר, שם פגשו את ז'לז'ניק בלגרד. בחצי הגמר נכנעה הפועל 70:69 במשחק הראשון, וידעה כי היא חייבת ניצחון כדי לעשות היסטוריה ולעלות עד למשחק על התואר. וויל סולומון ניצח על המקהלה באותו משחק, והפציץ 34 נקודות. אווג'ובי הוסיף 21 משלו ובסיום הפועל חגגה עם 76:79 ענק בדרך לגמר בשרלואה. היריבה בגמר הייתה ריאל מדריד החזקה ומלאת התארים. הפועל הגיעה כאנדרדוג לגמר, אך קיבלה תוספת מדהימה בדמות אלפי אוהדים ירושלמים שמילאו את שרלואה. העצבים היו גבוהים, אבל הפועל התכוננה למשחק ולא נבהלה מהספרדים בפתיחה. אחרי רבע אחד לוח התוצאות הראה שיוויון 15:15. האדומים נכנסו לקצב ברבע השני וירדו למחצית ביתרון 33:37. ברבע השלישי הפועל לחצה על הגז וטסה ל-20:31 ברבע ויתרון של 15 נקודות בפתיחת הרבע הגורלי. על התזמורת האדומה ניצח קלי מקארתי (21 נקודות), אליו הצטרפו וויל סולומון ודורון שפר (15 כ"א) ואף אחד לא רצה לתת לגביע לחמוק מהידיים. הפועל הצליחה לשמור על היתרון גם ברבע האחרון, וזכתה בגביע היסטורי - גביע היול"ב עונת 03/04.

בעונת 05/06 הפועל הצליחה להגיע לשני הגמרים המקומיים (האליפות והגביע), אך לא הצליחה להניף את התואר. ההזדמנות הבאה הגיעה בעונה שלאחר מכן, אז הגיעה הפועל לגמר גביע המדינה וזכתה בתואר לאחר 85:103 מוחץ על בני השרון. באותה עונה חוותה הפועל את אחד מהמשחקים המטורפים שידע המועדון, עם ניצחון 146:151 משוגע, אחרי 6 הארכות מול עירוני אשקלון. בעונה לאחר מכן, עונת 2007/08, שוב הגיעה הפועל לגמר הגביע, שם פגשה את מכבי ת"א, והציגה את אחד המהפכים הגדולים בגמר הגביע אי פעם. האדומים נקלעו לפיגור של 22 נקודות במהלך הרבע השלישי, אך אז החל הקאמבק. ג'יימי ארנולד הוביל את הפועל עם 29 נקודות, ויחד עם טימי באוורס ודרור חג'ג', הובילו מהפך אדיר, בסיומו ניצחה הפועל 89:93 וזכתה להניף גביע שני ברציפות. מכבי ת"א החליטה לרדת מהפרקט ולא להשתתף בטקס ההנפה. בעונת 2008/09 שמרה הפועל על מאזן מושלם במלחה, אך מלבד זכייה בתחילת העונה בגביע הליגה, לא סיימה עם תואר נוסף בארון.

בעונת 13/14 התחלפה ההנהלה בהפועל ורכשו את המועדון קבוצת רכישה בהובלתו של אורי אלון ואיל חומסקי. העונה הזו בישרה על השינוי שעתיד לבוא במועדון, שמאותו הרגע התחזק בשחקני מפתח (כגון יותם הלפרין וליאור אליהו) והתמודד כמעט בכל שנה על כל התארים. בעונה שלאחר מכן, עונת 2014/15 כבר הגיעו רגעים היסטוריים. החל מעונה זו עזבה הפועל את אולם מלחה המיתולוגי, ועברה להיכל הפיס ארנה, המכיל 11,000 מושבים. כמות המנויים גדלה בצורה דרמטית והקהל האדום הגיע בהמוניו למשחקים. בעונה זו הציג המועדון סגל נהדר, שכלל את יותם הלפרין וליאור אליהו, שבישרו על שינוי מגמה בליגה המקומית. שחקנים בולטים נוספים בסגל היו דנטה סמית', ברייסי רייט, בר טימור, יניב גרין, טוני גפני ודרווין קיצ'ן. הפועל הצליחה להגיע לגמר הפלייאוף באותה עונה, ופגשה את הפועל אילת לצמד משחקים. את המשחק הראשון ניצחה הפועל 65:80 באילת והגיעה למשחק מכריע בארנה. במשחק השני הביסה הפועל 68:88 את הדרומיים וזכתה באליפות ראשונה בתולדות המועדון. יותם הלפרין זכה להניף את צלחת האליפות אל מול אלפי אדומים נרגשים בארנה, והפועל חגגה תואר היסטורי. רגע משמעותי לא פחות, שייזכר לעד בכדורסל הישראלי, היה ציון החללים, אוהדי הפועל, על ידי יותם הלפרין רגע לפני הנפת הצלחת.

בעונת 15/16 הגיעה שוב הפועל עד לגמר הפיינל פור, אך נכנעה בדקות הסיום ואיבדה את התואר למכבי ראשל"צ. בעונה שלאחר מכן חזרו האדומים חזקים יותר, ועם שחקן לא צפוי שנחת במועדון. אמארה סטודמאייר, שכיכב ב-NBA לאורך שנים, החליט להצטרף למועדון והדהים את האוהדים האדומים ושאר חובבי הכדורסל בישראל ובעולם. יחד עם הלפרין, אליהו, טימור, ובתוספת של ג'רום דייסון, טרנס קינזי וקרטיס ג'רלס, הגיעה שוב הפועל לגמר הפיינל פור - בפעם השלישית ברציפות. באותו הגמר פגשה הפועל את מכבי חיפה. אחרי רבע ראשון מגומגם, השתלטו האדומים על המשחק ופתחו פער דו ספרתי במהלך הרבע השלישי ולא הסתכלו לאחור. דייסון עם 30 נקודות הוביל את הפועל ל-76:83 בסיום וזכייה באליפות השנייה בתולדות המועדון. בעונת 18/19 הפועל, עם עודד קטש על הקווים, שינתה לא מעט מהסגל. האדומים עברו לליגת האלופות של פיב"א ונעצרו בשלב רבע הגמר, אחרי הדחה מול טנריפה. בזירה המקומית הגיעה הפועל לפיינל פור הגביע, אותו אירחה בארנה. בחצי הגמר האדומים דרסו את הפועל חולון, בדרך לגמר. במשחק על התואר פגשה הפועל את מכבי ראשל"צ. אחרי מחצית ראשונה צמודה, האדומים פתחו מבערים ברבע השלישי והשתלטו על המשחק, בדרך לניצחון ענק 67:82 וזכייה בגביע החמישי בתולדות המועדון. ג'ייקובן בראון, ג'יימס פלדין וטיישון תומאס (שזכה בתואר ה-MVP) הובילו את האדומים לעונה עם תואר יוקרתי.