ראשית, איזה כיף לכתוב טור אחרי ניצחון על חולון במשחק לחימה והקרבה של השחקנים שחיפו על סגל חסר בשל פציעות. עם זאת, יש תחושת החמצה שלא יכולנו להיות נוכחים בארנה ולהודות לשחקנים על מאמץ נהדר.

מאז שאני זוכר את עצמי חיי המשפחה תמיד התנהלו בכפוף ללו"ז של הפועל. המשחקים היו בראש סדר העדיפויות ותכננתי את העבודה, את הלימודים ואת האירועים בהתאם ללוח המשחקים.

כל זה היה נכון עד השנה האחרונה, שבה כל העולם השתנה ועצר מלכת.

כולם נפגעו מהנגיף ללא יוצא מן הכלל אבל לדעתי אין מועדון שנפגע יותר מאשר המועדון שלנו בשני היבטים מרכזיים: 

הראשון, הלב הפועם של המועדון - האוהדים שלא מורשים להיכנס למשחקים ולתת אנרגיות ודחיפה לשחקנים.

השני, הקבוצה בעונה שעברה, כנראה הקבוצה הכי מוכשרת ומחוברת לדורותיה של הפועל שהייתה בדרכה לארבעה תארים היסטוריים נעצרה והתפוגגה לה.

העונה הזאת היא לא עונה רגילה, אי לכך ובהתאם לזאת לדעתי יש להגיב אליה בפרופורציה הנכונה. פחות לפטר את כל העולם ולשלוח אנשים הביתה ברשתות החברתיות בעקבות הפסד זה או אחר,יותר לתמוך ולסמוך על ההנהלה והצוות המקצועי שעושים את מירב המאמצים על מנת לשמח אותנו מעט, מרחוק, בימים קשים אלו.

הגעגוע למשחקים הולך וגובר ככל שהזמן חולף, לחישובים מתי צריך לברוח מהעבודה בשביל להגיע בזמן לג'אמפ בול בשעה 19:00 בגן נר, לישיבות עם חברים שמזמן הפכו למשפחה לפני המשחק ולרגעים שבהם היציע בטירוף דוחף את השחקנים.

שמונה חודשים מחוץ למגרשים הם תקופה ארוכה מידי ולמרות שיצא לי לנכוח פיזית לפני חודשיים במשחק באתונה,לא נראה לי ראוי לספור משחק ללא צבא אדום תומך וללא בריגדה שתנצח על המקהלה כחלק מהספירה.

אסיים בתקווה לבריאות איתנה לכל העולם,שהנגיף יחלוף מחיינו, שנשוב במהרה לשגרה על מנת שנוכל לחזור למלא את היציעים ברחבי הארץ ולהזכיר לכולם מי הקהל הטוב בישראל.

יאללה הפועל!