קאסה אלקלעי... הפועל ירושלים.... קורונה... ואהבה.

סמל חרוט בלב

אותך אני אוהב

בשמחת ניצחון

ובהפסד כואב

אדום עולה, עולה… אדום עולה, עולה…

לכתוב בימים טרופים אלה כתבה על אהובת קאסה אלקלעי – הפועל ירושלים, מעלה מחשבות מגוונות שכן עם ישראל בכלל ואנו האוהדים האדומים בפרט עוברים תקופה לא מוכרת,

תקופה של התנתקות מסדרי עולם להם התרגלנו, סיטואציה לא מובנת ובעיקר זמן של שינויים חברתיים מאוד קיצוניים בחיינו.

אז לקחתי כוסית של אוזו, התיישבתי ליד המחשב והנה אני מעלה כמה מחשבות על אהבה שמאז ילדותי מלווה את חיי - האדומה האהובה שלנו..... הפועל ירושלים.  

כשעולות מחשבות כאלה הן מובילות אותי אחורה כי בלי היסטוריה אין ערך לדבר.

אבי עליו השלום, מוריץ, היה אוהד פעיל ושרוף של שתי הקבוצות, הכדורסל והכדורגל. בילדותי המוקדמת הוא הטמיע בי את האהבה שלו, תדיר ביקרנו בקטמון ובהיכל המפואר המכונה שטראוס וטיילנו עם הקבוצות ברחבי ישראל. כשנבנה האולם המשוכלל במלחה עברנו כמו כולם והתחלנו לגדול ולהשתנות. לאורך השנים מעולם לא עזבנו את הקבוצה.... התלהבנו ולעיתים סבלנו אבל האהבה נשארה תמיד איתנה.

תוך כדי השנים הבאנו לעולם, חגית ואני, 2 בנים, תום ויותם, שחיש מהר נדבקו חזק מאוד באדמת. ממלחה עברנו עם הפועל לארנה החדשה, הבאמת מפוארת וכאן השתנו מעט הדברים, לטעמי לטובה. גדלנו, התקדמנו, צמחנו וגם השתנינו, כי כזו היא דרכו של העולם כשהוא משתנה ומתקדם.

לאורך השנים הפועל גדלה, צמחה והשתנתה. מעולם לא שיערנו שנגיע לכמות מינויים עצומה אליה הגענו, כבשנו ציבורים גדולים ומגוונים והאהבה התעצמה.

גם כאוהדים התגבשנו מאוד בתקופת מלחה, אז גם קמה הבריגדה ונוצרה אווירה ופעילות מאורגנת של אוהדים. מאוד חשוב לנו האוהדים להתכנס כי כך מתגבשים: במפגשים בקאסה, בשתיות שלפני משחקים חשובים, בתהלוכות, באולם לפני המשחקים, במחציות, בסוף המשחק ובאתרים שונים שלנו ברשת.

נעים, טוב ונכון להתרפק על זיכרונות, אולם תמיד צריכים להיות נכונים ופתוחים לשינויים שכן מה שהיה לעולם לא יהיה. לעולם תהיינה שנים טובות ולעיתים כאלה שלא, כזה הוא הספורט אבל תמיד נמשיך ונקיים את המסר של אחד הגדולים שלנו, עדי גורדון: "יש בנו אהבה והיא תנצח".

השנה האחרונות הביאה עלינו ניתוק פיזי מהקבוצה, נשארנו עם הטלוויזיה בה אנו מחפשים חוויות אדומות בטלוויזיה צהובה. אין ארנה, אנו רחוקים מהשחקנים, אין יותר שירים, אין יותר עידוד מחריש אוזניים, אין נקניקיות, אין קללות לאסתרון, הספקנו לשכוח את סב"מ.... היינו לווירטואלים. בינינו אנחנו מדברים רבות עם חברינו האוהדים, מידי פעם נפגשים בקאסה על שלוחותיה לראות יחד משחקים. נפגשים לעיתים גם עם ההנהלה והמון משתמשים ברשתות החברתיות.

 כאן הייתי רוצה להפציר בכולנו בואו נשתמש בתבונה ברשתות החברתיות, הן נותרו, בימים טרופים אלה, הקשר הכמעט יחיד שנותר לנו עם הקבוצה והמשחק. השחקנים שמייצגים את האהבה שלנו על הפרקט קוראים את שנכתב ולא נעים לקרוא כשכותבים מתחת לחגורה. תנו להם עידוד גם אחרי משחקים רעים כי עכשיו הם לא רואים ושומעים אותנו, הרשתות הן הקשר היחיד איתם באמצעותו אנחנו יכולים לבטא את אהבתנו להם ולקבוצה גם בטוב וגם ברע.

להפועל ירושלים יש את האוהדים הטובים ביותר בארץ ישראל והם נכס כל כך גדול לקבוצה וגם נכס לנו, אז בואו נפתח דרך שבה נעודד את הקבוצה דרך הרשתות החברתיות כך נבנה לנו ארגון חזק ומהנה לכולם שכן אנחנו בטוחים שכל מי ששייך להפועל ירושלים עושה את הכי טוב שהוא יכול למען הצלחת המותג האדום האהוב.

בימים טרופים אלה של קורונה כשההווה והעתיד לא ברורים חשוב שנשמור על קשר עם הקבוצה, שנשמור על קשר בינינו ולא נתרחק כי עוד יבואו ימים טובים מאלה ובטח נחזור לארנה  ולמשחקים מחוץ לה ונמשיך לאהוב מקרוב כי אדום בהרבה תרבויות בעולם הוא סמל האהבה.

 אביהו מדינה כתב למלך זוהר שיר נהדר, "להיות אדם" והפזמון כל כך משמעותי:

 "באתי לעולם לא שאלו את פי

מה אבקש ומה חפץ לבי

באתי לעולם וכבר הכל קיים

וכמו כולם אני רק בן אדם

עייף ומאוכזב ורק חולם

להיות אדם......."

 

מה נשאר...... מה?

 

ייייאאאאלללללהההה הפועל מלחמה........

 

ורק טוב לטובים.

 

ירון אלקלעי